<h1>ספר החינוך מצוה תכ"א</h1>
<h2>דף מה:</h2>
לקשור תפילין של יד על היד, שנאמר [דברים ו'] וקשרתם לאות על ידיך, ובא הפירוש על זה המקרא שנקשור על ידינו מדברי תורה ארבע פרשיות והן נקראות תפילין כשהן קשורות ברצועות, כמו שבאה הקבלה בהן. ואילו הן ארבע פרשיות אלו, שתים מהן בסוף סדר בא אל פרעה, והן פרשת קדש לי כל בכור עד ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה שהיא פרשה אחת בכל ספר מדוייק. ומוהיה כי יביאך עד סוף הסדר שגומר כי בחוזק יד הוציאנו יי' ממצרים פרשה שניה. ובסוף סדר ואתחנן בספר אלה הדברים פרשת שמע ישראל עד ובשעריך פרשה שלישית, ובסוף סדר והיה עקב פרשת והיה אם שמע תשמעו עד לתת להם כימי השמים על הארץ פרשה רביעית. ארבע פרשיות אילו כותבין בקלף אחד וגוללו כמין ספר תורה מסופו לתחילתו, ומניחו בבית של עור, ומעביר בקצה העור רצועה אחת וקושר אותו העור שהפרשיות בתוכו על הזרוע שמאל, ואחר שהן קשורות בזרוע הן שוכבות כנגד הלב והן הנקראין תפילין של יד בכל מקום. משרשי המצוה לפי שהאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו והערב כסוס כפרד אין הבין, אם לא שהנפש שחננו האל תמנענו לפי כחה מן החטא, ומאשר תשכון בגבולו שהיא הארץ ורחוקה מאד מגבולה שהיא השמים לא תוכל לו יגבר כוחו עליה תמיד, לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשומרה משכינה הרע פן יקום עליה ויהרגנה אחר היותה בגבולו ותחת ידו. ורצה המקום לזכותינו אנחנו עם הקודש, וציוונו להעמיד שומרים גבורים סביב לה והם שנצטוינו לבל נפסיק דברי תורה מפינו יומם ולילה, ושניתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותינו ומזוזה בפתחינו והתפילין בידינו ובראשינו, והכל להזכירנו למען נחדל מעושק ידינו ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבינו. ומפני כן אמרו זכרונם לברכה [זבחים י"ט ע"א] שהכהנים והלוים בשעת עבודה פטורין מהן. ובהיות מיסוד התפילין מה שזכרנו נצטוינו עליהם לבל נסיח מהן דעתינו, ועתה בני ראה גם ראה כמה כח גופינו גדול על נפשינו, כי על כל אלה יעלה לפעמים ופרץ גדרינו, האל ברחמיו יהי בעזרנו וישמרנו ממנו.
מדיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה שעשרה דברים יש בתפילין בין של ראש ובין של יד כולן הלכה למשה מסיני, והמשנה באחת מכולן הרי התפילין פסולות, שנים מהן בכתיבתם ושמונה בחיפויין וקשירת רצועותיהן, ואילו הן השנים שבכתיבתן, שכותבין אותם בדיו ושיהיו נכתבות על הקלף, ואילו הן שמונה שבחפויין: א. שיהיו מרובעות וכן תפירתן בריבוע ואלכסונין בריבוע עד שיהיה להן ארבע זויות שוות. ב. ושיהיה בעור של ראש צורת שי"ן מימין ומשמאל. ג. ושיכרוך הפרשיות במטלית. ד. ושיכרוך אותן בשער של בהמה או חיה טהורה על המטלית ואחר כך מכניסן בבתיהן של עור. ה. ושיהיו תופרין בגידין. ו. ושעושין להן מעבורת מעור החיפוי שתיכנס בה הרצועה עד שתהא עוברת והולכת בתוך תיבה שלה. ז. ושיהיו הרצועות שחורות. ח. ושיהיה הקשר שלהן ידוע בצורת ד'. ומה שאמרו [גיטין מ"ה ע"ב] שאין עושין התפילין ורצועותיהן אלא ישראל, ואורך הרצועה של יד כדי שתקיף הזרוע במקום הנחתן בו ויקשור ממנה הקשר הידוע שצריך להיות כצורת יו"ד, ותמתח עד האצבע האמצעית ויכרוך ממנה על אצבעו שלש כריכות ויקשור, ואם היתה ארוכה יותר מזה כשירה, ובאי זה מקום מן הזרוע קושרין אותה על הקיבורת והוא הבשר התפוח שבמרפק שבין פרק הכתף ופרק הזרוע שנמצא כשהוא מדביק מרפקו לצלעיו יהיו התפילין שוכבין כנגד לבו, ונמצא מקיים והיו הדברים האלה על לבבך. ומה שאמרו [מנחות ל"ח ע"א] שתפלה של יד אינה מעכבת של ראש ושל ראש אינה מעכבת של יד מפני שהן שתי מצוות, ועל של ראש מברך על מצות תפילין ועל של יד להניח תפילין, ובמה דברים אמורים בשהניח אחד מהן אבל אם הניח שניהן יחד מברך ברכה אחת בלבד והיא להניח תפילין, ומניח תחילה של יד ואחר כך של ראש, וכשהוא חולצן חולץ של ראש תחילה. ומה שאמרו שזמן הנחת תפילין ביום משיראה חבירו עד שתשקע החמה, שנאמר ושמרת את החקה הזאת מימים ימימה, וחקה זו היא מצות תפילין. ושבת ויום טוב והוא הדין לחולו של מועד אינו זמן הנחת תפילין שנאמר עליהם [שמות י"ג] והיו לאות, ושבת וימים טובים הן עצמן אות ואין צריכין לאות אחר.
ומה שאמרו [שבת מ"ט ע"א] שתפילין צריכין גוף נקי, ואמרו בגמרא מאי גוף נקי שיזהר שלא יפיח בהן, אבל אין הענין לומר שצריכין גוף נקי מעבירות או מטומאה, כי כל אדם ואפילו טמא ובעל עבירות מחוייב במצוות תפילין ובלבד שידע להזהר שלא יפיח בהן, ואולי מתוך התמדתו במצות התפילין שהן הזכרון גדול לאדם במלאכת שמים ישוב מדרכו הרעה ויטהר מכל גלוליו, והחכמים זכרונם לברכה חייבונו [סוכה מ"ב ע"א] במצות התפילין לחנך בה אפילו הנערים הקטנים כל זמן שהגיעו לכלל שידעו לשמור אותן. ומזה יש להבין שדעת רבותינו זכרונם לברכה להיות כל אדם מחזיק במצוה זו ורגיל בה כי היא עיקר גדול ושמירה רבה מן העבירות וסולם חזק לעלות עמה להכנס בעבודת הבורא ברוך הוא, והמחמירים בקדושת המצוה ומניאים לב ההמון בדבריהם מהתעסק בה אולי כוונתם לטובה, אבל באמת יש בזה מניעה לבני אדם בכמה מצוות והיא רעה רבה, ואם ידעתי כי יסמכו הדורשים דרשות אילו על מעשה שנזכר בירושלמי [ברכות פ"ב ה"ג] בחד בר נש דאפקיד גבי חבריה כסא דכספא ולזמן תבעיה ניהליה וכפר ביה, ואמר ליה בעל הכוס לא לך הימנית אלא לאלין שבראשך, וכוונתם לומר שיש חילול השם להתחסד בקצת מצוות ולהרשיע בקצתן, לא כן ביתי אני עם האל, כי ידעתי שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ועם כל זה לא נמנעהו מהתעסק במצוה בעת רוח אלהים טובה ילבשהו לעשות טוב כי מי יודע אם אולי ימשוך בדרכו הטובה עד עת מותו והמות פתאום תבוא, וכבר למדונו זכרונם לברכה שמצוה גוררת מצוה, וששכר מצוה מצוה, בכל אלה הדברים ומוסרים טובים קדמונו והורונו זכרונם לברכה, והמתחכמים להוסיף על דבריהם או לגרוע אינה חכמה.
ומה שאמרו [מנחות ל"ד ע"ב] שסידור הפרשיות בקלף התפילין כך הוא, שכותבין תחילה פרשת קדש לי, ואחר כך פרשת והיה כי יביאך, ואחר כך פרשת שמע ישראל, ואחר כך פרשת והיה אם שמוע, ואשר אמרו שכותבים הויות באמצע, כלומר פרשת והיה כי יביאך ופרשת והיה אם שמוע באמצע ופרשת קדש לי בראש ופרשת שמע בסוף לא כיוונו הענין יפה, והרי רש"י והרמב"ם זכרונם לברכה ורבנו האיי כולם דעת אחת שלא נכתוב הויות באמצע אלא כסדר שהן כתובין בתורה. והראיה ממה שנמצא בפרק הקומץ במנחות גבי סדור התפילין שאמרו שם והקורא קורא, כלומר שיהיה הקורא קורא כסדר התורה, ונוסח זה ודאי לא מצאוהו בספרים אותם בני אדם שהיה דעתם לומר דכתבינן הוויות באמצע, ומכל מקום כן הסכימו מורינו ישמרם אל עכשיו כמו שכתבנו שנכתבם בסדר הפרשיות שכתובות בתורה. ודין כתיבתן ודין התגין שבהן, ודין הכותב בהן את השם בין השיטין או אות אחת מהן מה דינו, ודין עיבוד העור ומאיזה צד מן העור הן נכתבין, ודין אם כתבן מין או גוי, ודין שאינן צריכין בדיקה ואפילו למאה שנה כמו מזוזה, ודין הלוקח תפילין ממי שאינו מומחה, ודין תפירתן בגידין של בהמה או חיה טהורה, ודין תפילין שנפסקו התפירות שלהן או רצועותיהן, ודין מי שתפילין עליו וצריך לאכול או להכנס בבית הכסא קבוע או עראי או ששכח ונכנס בהן, ודין הנכנס בהן לבית המרחץ, ויתר פרטי המצוה מבוארין במנחות פרק רביעי. ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות לפי שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, ומכל מקום אם רצו להניח אין ממחין בידם ושכר יש להן, אבל לא כשכר האיש, שאינו דומה שכר המצווה ועושה כשכר שאינו מצווה ועושה. ובמסכת עירובין בריש פרק המוצא תפילין אמרו זכרונם לברכה [צ"ו ע"א] שמיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים, ושם אמרו אשתו של יונה היתה עולה לרגל ולא מיחו בידה חכמים. ועובר על זה ואינו מניח תפילין של יד ושל ראש ביטל שמונה עשה, שהרי בארבע פרשיות צוה הכתוב על תפילין של יד ושל ראש.
